הביטוי שלנו מול הילדים, ובכלל מול עצמנו והסביבה כאשר עולה בנו רגש של כעס.
הסתכלתם מהצד פעם איך אתם מתבטאים/מתנהגים כלפי הילדים שלכם, בזמן שעולה בכם כעס?
רוב האנשים לא שמים לב איך יוצא מהם הכעס ומה קורה להם בגוף,
ולא עוצרים רגע.
אלא ישר מוציאים את מה שיש להם בלי סינונים.
ברוב המקרים זה מכווץ מאוד את הצד השני, פוגע או כואב.
כשהיינו ילדים, חווינו את הכעס של ההורים, הגננת, מורה, או כל דמות בוגרת מאיתנו כלפינו. מתוך החוויה נוצר מגיל הילדות כבר דפוס מסוים שמקבל עם הזמן עוד אישורים כדי לגדול ולגדול והוא נהיה טבוע בנו.
לדוגמא- יש ילד שכן יענה להורה שלו בסיטואציה שהורה כועס, הילד כועס גם ואז הוויכוח עולה בטונים עד שמשהו קורה. ואז לאט לאט עם הזמן נוצר דפוס, למשל דפוס של אי שליטה בכעסים.
או הפוך ילד שלא יענה להורה יפחד להוציא מילה ואם הוא ניסה להוציא מילה הוא יקבל על זה, ואז הוא לומד לא לענות ולא להביע את עצמו. ונוצר דפוס של פחד מלהתבטא.
אז כן ההתמודדות שלנו עם כעס והדפוס שנוצר מתפתחת מגיל הילדות וגדלה עם השנים.
אפשר לעשות את השינוי, ללמוד לשלוט בכעס, ללמוד לבטא את עצמנו ללא הרגש הזה שגורם לנו לאי נוחות בגוף.
בגיל ילדות שמתי לב שכעס גורם לי לרעידות בגוף, כאבים חזקים בחזה, כאילו תכף אני מקבלת התקף לב. הבנתי שזה לא עושה לי טוב, לימדתי את עצמי לא להתעצבן כי זה לא שווה את הכאב בגוף. הייתי אומרת טוב, שיבטאו שיתעצבנו, אני מקשיבה אבל לא מתעצבנת. אבל אז זה התהפך ולא הייתי מגיבה בכלל והייתי שותקת. אז אני לומדת כן לבטא את עצמי ולא לפחד להביע וככה להיות באיזון.
אגב גם בקבלה מדברים על מידת הכעס, לשלוט על מידת הכעס ולא לכעוס על הילדים כי הם מרגישים את התדר ולהראות אסרטיביות מולם או מול כל אדם.
אז אם כאשר ירד האדרנלין של הכעס, מגיעה הרגיעה וההרגשה של אולי זה היה טעות או אכזבה.
אני לא אציע לכם לספור עד 10 לפני שאתם מתפרצים. אבל כן אזמין אתכם לקחת נשימה, לחשוב רגע מה נכון להגיד, מה פחות וגם איך.
כן אפשר ומומלץ שתהיה רגע נשימה ויהיה רגע של שקט עם מחשבה לפני שאתם מוציאים את מה שיש לכם.
וטיפ קטן מהקבלה,שימו לב שאתם תמיד מדברים בנחת כל הזמן. וכאשר מגיע רגש כל כעס ותרצו להרים את הקול פתאום תרגישו באי נוחות.
זה לוקח זמן, זאת עבודה לשלוט ביצר הזה.
באהבה טובה
מאמא ספיר 🤍💜
Comments